החלטה בתיק בש"א 6817/07

1.         המבקשות, בת שבע פרנקל ורחל אייכנשטיין, הן אחיות, בנותיו של משה ויינברג ז"ל (להלן: ויינברג). המבקשות הגישו תביעה לסעד הצהרתי, המכוון כלפי המשיבים. הסעד המתבקש הוא כי יוצהר שהן בעלות מניות בחברה, המשיבה מס' 1, וכי הן זכאיות לתשלום דיווידנדים ו/או תשלומים אחרים, כפי חלקן היחסי במניות החברה (12.5%).

2.         במסגרת תביעה זו, פנו המבקשות לבית המשפט בבקשה למתן צו זמני, אשר יאסור על המשיבה מס' 1 לחלק דיווידנד ו/או כל תשלום אחר לבעלי מניותיה או מי מטעמם, וכן נתבקש צו זמני אשר יאסור על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה, לרבות מכירה ו/או שעבוד ו/או משכון, במשיבה מס' 1, ו/או בנכסיה ו/או במניותיה, והכל עד למתן פסק דין בתביעה שהגישו המבקשות כמתואר לעיל.

3.         החלטה זו עניינה בבקשה לסעדים הזמניים הללו.

רקע עובדתי

4.         על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבה מס' 1 היא חברה פרטית מוגבלת במניות, המאוגדת כדין בישראל. על פי הפרטים המופיעים בתדפיס רשם החברות, נמצאת המשיבה מס' 1 בהליך של פירוק מרצון או בהליך של לקראת פירוק מרצון (נספח ב' לכתב התביעה).

5.         שלמה צבי וייס ז"ל (להלן: וייס) החזיק ב- 75% ממניות החברה. וייס נפטר ב- 22.12.05, ועו"ד אשר אקסלרד מונה כמנהל עזבונו. הוא הנתבע מס' 2 בכתב התביעה. הנתבעים 3 ו-4, פנחס וייס ונחמה ניסל קמינר מחזיקים, כל אחד, ב- 12.5% ממניות החברה.

6.         המשיבה מס' 1 התאגדה בשנת 1971. ויינברג רכש בשנת 1973, כך על פי כתב התביעה, 12.5% ממניות החברה, והעבירן עוד באותה שנה, לידי המבקשות.

7.         ביום 13.7.89, נחתם בין ויינברג (כמיופה כוחן של התובעות) לבין וייס המנוח ורעייתו, הסכם לפיו מוכר ויינברג את המניות לוייס ולרעייתו. לטענת המבקשות, אין בידיהן כל יפוי כוח אשר הסמיך את אביהן המנוח למכור את המניות בשמן, הן אינן זוכרות כי חתמו על יפוי כוח כזה, ועל כן אין להסכם המכר כל תוקף.

8.         עוד לטענת המבקשות, על פי ההסכם הנ"ל (שהן כופרות בתוקפו), התחייב וייס לשלם לויינברג סכום של 55,000 דולר תמורת המניות, בארבעה תשלומים, וכן נקבע כי צד שיפר את ההסכם יחוייב בתשלום של 20,000 דולר. ויינברג התחייב, כי עם גמר התשלומים יפעל להעברת הזכויות והמניות בחברה לידי וייס. המבקשות טוענות כי אין הן יודעות אם אביהן המנוח קיבל תשלום כלשהו עבור המניות, וכי מכל מקום הן לא קיבלו לידיהן את התמורה. בכל הנוגע לקבלות שהמציאו הנתבעים והמעידות על התשלומים ששילם וייס לויינברג, טוענות המבקשות כי לגבי אחת מהן, החתימה הנחזית להיות החתימה של אימן אינה חתימתה, מן הסיבות המפורטות על ידן בכתב התביעה.

9.         כך או כך, לטענת המבקשות, גם אם נראה בקבלות הוכחה לתשלום התמורה, הרי עיון בהן מעלה כי וייס הפר את ההסכם, שכן הוא לא עמד במועדי התשלום כפי שנקבעו בחוזה המכר.

10.       לתביעה מצורף מכתב מויינברג לוייס, נושא תאריך 22.1.90, ובו טוען ויינברג כי וייס פיגר במועדי התשלום ולפיכך הוא זכאי לפיצוי המוסכם בסך 20,000 דולר, וכי על וייס לשלם לו את הסכום האמור על מנת שניתן יהיה להעביר על שמו את מניות החברה שהיו בבעלות המבקשות. לטענת המבקשות, סכום זה לא הועבר עד עצם היום הזה, ופועל יוצא מכך, שלא קוים הסכם מכירת המניות במלואו על ידי וייס. לפיכך, זכויות ומניות המבקשות בחברה מעולם לא הועברו לידי וייס ורעייתו.

11.       לטענת המבקשות, אשר אינן מתגוררות בישראל, במהלך ביקורן בארץ בשנת 2006, נדהמו לגלות באקראי כי על המקרקעין אשר היו בבעלות המשיבה מס' 1, הולך ומוקם בניין. בעקבות גילוי עובדה זו נפנו המבקשות לאתר מסמכים שהיו בידי אביהן המנוח. עד לגילוי האמור לא ידעו התובעות כי מניותיהן נמכרו והועברו לאחרים, שכן מעולם לא נתנו הסכמתן למכירה האמורה. הבירור שערכו העלה, כי אין הן רשומות עוד כבעלות מניות בחברה, וזאת למרות שאין בתיק החברה המצוי בידי רשם החברות כל מסמך אשר יש בו כדי להצביע על העברת מניות מטעם המבקשות למאן דהוא. עובדה זו יש בה כדי לחזק את טענתן כי הן נותרו הבעלים של 12.5% ממניות החברה, המשיבה מס' 1. זוהי, בקצרה, התשתית העובדתית על סמכה תובעות המבקשות את הסעד ההצהרתי שביסוד תביעתן, ואשר מכוחה הוגשה גם הבקשה לסעדים הזמניים שפורטו לעיל.

הבקשה לסעדים הזמניים

12.       בנוסף לרקע העובדתי המתואר לעיל, מוסיפות המבקשות בבקשתן לסעדים זמניים, כי בכתב ההגנה שהגישו המשיבים לתביעתן, נמנעו המשיבים מלהציג גרסה עובדתית כלשהי התומכת בטענותיהם, ולא התייחסו לשאלת מועד העברת מניות המבקשות בחברה לוייס. סוגיה זו, לטענתן, עומדת בלב התביעה. המשיבים, כך נטען, לא צרפו לכתב הגנתם כל מסמך המוכיח כי מניות המבקשות בחברה הועברו לידי מאן דהוא, כפי שגם לא הציגו כל יפוי כוח אשר הסמיך את ויינברג לחתום על הסכם המכר בשמן.

13.       לטענת המבקשות, בדיון שנערך ביום 21.2.07 בפני כב' השופטת כנפי-שטייניץ (כרשמת בית המשפט המחוזי דאז) הוסכם בין הצדדים כי בתצהירי גילוי המסמכים מטעם המשיבים יושם דגש על שני סוגי מסמכים: מסמכים שעניינם רכישת והעברת המניות מטעם המבקשות לידי וייס, ומסמכים הנוגעים לדיספוזיציות במשיבה מס' 1 או במקרקעין שבבעלות החברה עם צדדים שלישיים. בפועל, תצהיר גילוי המסמכים של עו"ד אקסלרד, מנהל העזבון של וייס, אינו מגלה מסמך כלשהו, ואילו המשיבה מס' 1, והנתבעים 3 ו-4 נמנעו מהמצאת תצהיר מטעמם. במקביל, הגישו המשיבים בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות ושיהוי. בקשה זו טרם נדונה. בינתיים, כך נטען, חלק מהדירות בבניין שהוקם על המקרקעין שבבעלות המשיבה מס' 1 כבר אוכלסו, הבניין נרשם כבית משותף באוגוסט השנה, ובבעלותה של החברה, המשיבה מס' 1, נותרו רק חלקות משנה ספורות.

14.       לטענת המבקשות, מהתנהלות המשיבים עולה ריח רע של ניסיון להעלים עובדות, ועד לבירורן - לקבוע עובדות חדשות ובלתי ניתנות לתיקון.  הסעדים הזמניים המבוקשים תכליתם לשמור על הקיים, שכן הימנעות ממתן צו זמני כמבוקש עלולה להביא לכך כי עד שיינתן פסק דין בתביעה תחדל המשיבה מס' 1, המצויה בהליכי פירוק מרצון, להיות אישיות משפטית, נכסיה יפוזרו או יוברחו, והמשך בירור התביעה יהפוך אקדמי בלבד. יתרה מכך, המשיבים הודיעו במפורש לב"כ המבקשות כי אין בדעתם להימנע מכל פעילות אשר יש בה לעשות שינוי כלשהו בחברה, בנכסיה ו/או במניותיה, כפי שנדרשו על ידן לעשות.

15.       המבקשות טוענות כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, וכי מאזן הנוחות מצדיק את הסעד המבוקש, לנוכח המתואר לעיל.

16.       בתגובתם לבקשה, מציינים המשיבים כי חודשים ספורים לאחר שנפטר וייס, פנו המבקשות במכתב למשיבים 3 ו-4, וטענו בו כי הן בעלות מניות במשיבה מס' 1, וכי הן גילו לתדהמתן כי הוקם בניין על המקרקעין שבבעלות המשיבה מס' 1. במכתב זה לא ציינו המבקשות את עסקת המכר בין אביהן, ויינברג, לבין וייס. לאחר שהתקבל המכתב, והתברר למבקשות כי המשיבים 3 ו-4 מודעים לעסקת המכר הנ"ל, שינו המבקשות את טעמן, ובכתב התביעה הראשון שהגישו, טענו כי אכן נחתם חוזה בין וייס ורעייתו לבין אביהן המנוח, כמיופה כוחן, אולם התמורה לא שולמה. המבקשות ביקשו וקיבלו פסק דין לטובתן בהעדר הגנה (הנסיבות שהביאו לכך שלא הוגש כתב הגנה במועד מפורטות בבקשה לביטול פסק הדין, ואין זה המקום להידרש להן). פסק דין זה בוטל לאחר שהמשיבים פנו בבקשה לביטולו וצרפו את הקבלות המעידות על התשלומים ששילם וייס לווינברג בגין הסכם המכר. כתוצאה מכך, הגישו המבקשות כתב תביעה מתוקן. בכתב תביעה זה מועלית גירסה חדשה, לפיה המבקשות אינן יודעות אם אביהן קיבל את מלוא התמורה, ועתה הן חושפות כי בידיהן מכתב משנת 1990, ולפיו מודה ויינברג כי קיבל גם קיבל את מלוא התמורה, וכל שנותר הוא הטענה (המוכחשת) לגבי מועד ביצוע התשלומים, טענה המקנה לו לכל היותר פיצוי מוסכם בסך 20,000 דולר.

17.       הנה כי כן, לטענת המשיבים, עילת התביעה בגין אי קבלת פיצוי מוסכם התעוררה כבר בשנת 1990, ובידיהן היה לתבוע את וייס לשלם פיצוי זה כבר אז, אולם הן העדיפו להמתין 17 שנה, עד אשר ישביח המנוח את החברה ואת המקרקעין, כדי לבוא ולטעון כי אינן מעוניינות בפיצוי המוסכם אלא בחלקן במניות החברה. בהקשר זה טוענים המשיבים, כי ידיעת המבקשות על המכתב משנת 1990, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שאינן זוכרות שחתמו על יפוי כוח לטובן אביהן, וממילא אינן יכולות לטעון כי ההסכם אינו תקף בשל כך.